חזרה לספר באתר

   

הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל
מאת :יאיר רונן, ישראל דורון, ורד סלונים -נבו

Human Rights and Social Exclusion in Israel
By: Ya'ir Ronen, Israel Doron
Vered Slonim-Nevo - Editors

מחיר מומלץ: 79 ש"ח
מספר עמודים: 352
מסת"ב: ISBN: 978-965-274-445-6

© כל הזכויות שמורות: הוצאת רמות

הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל
בעריכת: יאיר רונן, ישראל דורון, ורד סלונים -נבו

הקדמה: על זכויות אדם ועל הדרה חברתית
בבסיס הספר שלפנינו מונחים שני מושגי יסוד: זכויות אדם והדרה חברתית. מטרת הספר היא לחשוף, ולו רק חלקית, את תוצאות המפגש בין תפיסת עולם ערכית–משפטית הרואה בזכויות אדם רכיב יסודי ומהותי באופייה של מדינת ישראל ובין המציאות הישראלית של תחילת האלף השלישי, שבה קבוצות ויחידים בחברה מוצאים עצמם מודרים בהקשרים רבים ורבגוניים ממעגלי הפעילות או קבלת ההחלטות וממוקדי העוצמה והכוח.

זכויות אדם, או "זכויות טבעיות", הן הזכויות האוניברסליות המוקנות לכל אדם באשר הוא אדם מכוח טבעו וכבודו האנושי בכל עת ועת ובלי תלות בכוחו של שלטון או שליט כלשהו. את השורשים למחויבות לזכויות אדם ניתן למצוא במסורות התרבותיות המרכזיות של העולם עוד בתקופות קדומות יותר. כך, לדוגמה, יש הטוענים כי בהלכה היהודית ניתן למצוא עוד מקדמת דנא עקרונות יסוד של הכרה בזכויות האדם (Cohen, 1991). מאז ועד היום מושג זכויות האדם התפתח בהדרגה. כך עוגן המושג בתקופות מאוחרות יותר בדרכים שונות הן בגישות פילוסופיות דאונטולוגיות, דוגמת זו של עמנואל קאנט, הן בפילוסופיות טלאולוגיות, כגון תפיסת התועלתנות של ג'ון סטיוארט מיל, הן בגישות דוגמת תפיסתו של עמנואל לוינס, המבקשות להתעלות מעל מגבלות התבונה הרציונליסטית ומעל התועלתנות האינדיווידואליסטית ולהציע משטר זכויות הנענה לסבלו של הפרט ושבו באים לידי ביטוי אחריות וחמלה כלפי האחר באשר הוא אדם.
(Connolly, 1996; Kleinman, 1996; Levinas, 1988, 1990;
Minow, 1990, 1996; Robbins, 2001 )
.

בד בבד עם התפתחות הדמוקרטיה הליברלית–המודרנית נקשר המושג "זכויות אדם" במאה העשרים למושגים כגון אזרחות (citizenship) או מדינת רווחה
(welfare state). מלחמת העולם השנייה והסבל שהמין האנושי נחשף לו במהלכה הביאו בעקבותיהן קפיצת מדרגה במושג זכויות האדם. הדחף למנוע את הישנותן של פגיעות קשות בזכויות אלה הניב מהלך של גיבוש ואימוץ של כמה אמנות בין–לאומיות המעגנות מאז את זכויות האדם בכל תחומי החיים בשורה של הסכמות שנלווית להן תביעה מוסרית לאכיפה אוניברסלית, היינו אכיפה בכל מקום וכלפי כל אדם באשר הוא אדם. ב– 50 השנים האחרונות התחוללה בעולם "מהפכת זכויות", וברמה הבין–לאומית הפך שיח זכויות האדם (לפחות ברמת ההצהרה) לשיח דומיננטי ומרכזי.

בשונה מהמושג זכויות אדם, מושג ההדרה החברתית הוא לא רק צעיר יותר אלא תכניו ומהותו פחות ברורים ומוסכמים. השימוש במושג זה נכנס לשיח הפוליטי והאקדמי רק בעשור האחרון של המאה העשרים. אמנם השימוש הראשון במקביל הצרפתי " les exclus " נעשה בשיח הצרפתי כבר בשנות השישים (Klanfer, 1965) , אולם אז הוא לא עורר תהודה רחבה. רק בשנות השמונים, ועוד יותר מזה — בשנות התשעים של המאה הקודמת, ובעיקר באירופה, נפוץ השימוש בו יותר ויותר, בעיקר בניסיון למצוא חלופה למושג העוני, שנתפס כמושג צר מהנחוץ, שאינו ממצה את ייצוג חווייתן של אוכלוסיות מוחלשות.

על אף היעדרה של הגדרה ברורה ומוסכמת ניתן לומר כי בשונה מהעוני, תפיסת ההדרה החברתית מבקשת להתמקד ברעיון שקבוצות מודרות סובלות ממוּחלשות רב–ממדית. את המוחלשות הזאת ניתן לזהות לא רק בניתוח חברתי–כלכלי סטאטי אלא גם באמצעות ניתוח רב–ממדי ודינמי. ניתוח כזה מדגיש לא רק את משאביהם של היחיד ושל משפחתו, אלא בוחן גם את משאבי הקבוצה והקהילה, ומתייחס למכלול יחסי הריבוד והכוח המשמעותיים בחברה (Graham, 1999). תפיסת ההדרה החברתית בוחנת גם את מידת יכולתם הן של היחיד והן של הקבוצה למצות את זכויותיהם בפועל ואת היקף האפשרות הפתוחה בפניהם להשתתף השתתפות פעילה בעיצוב חייהם במסגרת הקהילה והחברה שבה הם מצויים.

מלבד זאת, כפי שמציין דורון (2006), מעבר להיבטים החומריים של ההדרה החברתית חשוב לשים לב גם להיבטים התרבותיים והסמליים של ההדרה. בכל חברה אנושית — והדבר נכון בייחוד למהגרים שהצטרפו לחברה רק לאחרונה, כפי שאופייני למשל לחברה הישראלית — רווחת הנטייה לייחס לבני אדם, ולפעמים לקבוצות שלמות באוכלוסייה, תכונות מסוימות הכרוכות בהדבקת תוויות דימוי שליליות. אנשי מקצוע העובדים במוסדות חברתיים מרכזיים, ובכלל זה שירותי הרווחה, נוטים לפעמים לאמץ גישה זו, המוליכה לקטגוריזציה ולמתן לגיטימציה )גלויה או סמויה( להבדלים בהתייחסות לבני אדם המתויגים בדימוי שלילי, דימוי של מי ש"סוטים" מנורמות ההתנהגות המקובלות ולהבדלים בדרכי הטיפול בהם. לפעמים התייחסות כזו הופכת את ההיבט הסמלי לצורות ממשיות של אפליה ושל תיוג ואף של פגיעה באותם בני אדם. תיוג שלילי זה, שמקורו תרבותי, תורם להתהוותן של קבוצות אוכלוסייה מודרות, שמפאת הדימוי השלילי שהודבק להן הן נתקלות בקשיים בניסיונן להשתלב בזרם המרכזי של החיים בחברה, והוא מונע מהם את האפשרות של השתתפות פעילה ושוויונית בעיצוב אורח חייהם ולבחור את הבחירות הקשורות אליו.

מכאן שנראה שיש יחס ישיר בין מושגי זכויות האדם וההדרה החברתית: מכיבוד זכויות אדם מתחייב ששום אדם לא יסבול מהדרה, שכן הבסיס לזכויות האדם הוא שוויון, כבוד האדם, חירות והזכות לאזרחות מהותית. מתוך כך נובע שמציאות שבה יחידים או קבוצות חסרים את היכולת, את הכוח, או את האפשרות לממש את זכויותיהם הבסיסיות ולהשתתף השתתפות פעילה ומהותית בהליכים הדמוקרטיים המעצבים את חייהם, היא מציאות שבה זכויות האדם שלהם מופרות, והפרה זו נוגעת לשורש קיומו של משטר דמוקרטי, עד כמה שכיבוד זכויות אדם טבוע בו.

עם זאת, על אף הקשר המושגי הישיר שבין מושג זכויות האדם ובין מושג ההדרה החברתית, השיח בישראל, המנסה לקשר בין המושגים ברמה המחקרית והעיונית, עודנו צנוע יחסית. כך, בה בעת שניכרת התפתחותה של ספרות מחקר גדלה והולכת על זכויות האדם בישראל, ובמידה פחותה יותר, גם על ההדרה החברתית, יש רק מעט מאוד ספרות העוסקת בממשק שבין שני המושגים האלה בהקשר הישראלי, לפחות לא בדרך מפורשת וישירה.

ייתכן שההסבר לכך טמון באי–הטעמה מספקת של מושג הדרה חברתית בשיח החברתי והאקדמי בישראל בכלל ובקשר שלו לשיח זכויות האדם בפרט. הסבר אחר למיעוט הכתיבה האינטגרטיבית על שני המושגים קשור לתחומים השונים שעליהם מחילים אותם בישראל. את מושג זכויות האדם משייכים בדרך כלל לתחום המשפטי. ואכן, משפטנים ועורכי דין עושים שימוש רב בשיח הזכויות, במיוחד אחרי המהפכה החוקתית של ראשית שנות התשעים. לעומת זאת, המושג הדרה חברתית משויך בדרך כלל לתחומי הסוציולוגיה או העבודה הסוציאלית. להבדיל מהמשפטנים, העובדים הסוציאליים ואנשי מקצוע טיפוליים אחרים משתמשים במושג הדרה חברתית בעיקר כדי ללמוד ולהבין אוכלוסיות מוחלשות (מה שכונה בעבר "אוכלוסיות מצוקה") כחלק ממכלול השיח הטיפולי המקצועי. ייתכן אפוא שהבידול התחומי גורר אחריו גם נתק בין השיח למחקר על שני המושגים הללו.

על רקע זה ניתן להבין את מטרתו של ספר זה ואת דרך ארגונו: לקשר ולשלב מתוך התייחסות לתחומי חיים רחבים של היחיד והקבוצה בישראל בין מה שמושגי זכויות האדם וההדרה החברתית באים לייצג. המכנה המשותף, חוט השני המחבר בין כל המחקרים והניתוחים המוצגים בספר זה, הוא ניסיון לחשוף את הזיקה הישירה שבין מציאות של הדרה חברתית של קבוצות שונות בחברה הישראלית ובין הפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלהם, ולהצביע עליהם. כפי שעולה ממגוון הפרקים שבספר, הקשרים בין מושגים אלו מורכבים יותר ממה שנראה לעין או ממה שמשתמע מעיון תאורטי גרידא בשני המושגים. מלבד זאת ראוי לציין שביקשנו ליצור בספר מקום למפגש בין–תחומי שבמסגרתו יחברו יחד אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים, שהכשרתם המקצועית היא בתחומי המשפט, העבודה הסוציאלית, האנתרופולוגיה, ההיסטוריה, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והיהדות, כדי לאפשר התוויה של התמונה הבין–תחומית והרב– תחומית ההכרחית למפגש בין מושגי זכויות האדם וההדרה החברתית. מבנה הספר:
הספר מחולק לארבעה שערים: דרכי שיח, מעגל החיים, נשים ובדווים ופלסטינים. למותר לציין שבמקומות מסוימים החלוקה שרירותית במקצת, שכן תוכני המאמרים בשערים השונים שזורים לבלי הפרד אלה באלה. עם זאת, הנחנו שהמבנה שבחרנו מחדד את הפרספקטיבה של תמונת הספר השלם ושל מקומם של המאמרים בתמונה הכללית.

שער ראשון: דרכי שיח
אופיו של השער הראשון הוא מבואי, וניתן לראות בו איך דרכי השיח המקובלות בזרם המרכזי של החברה הישראלית, למשל השיח הכלכלי, הטיפולי והמשפטי, משמשות כלי רב–עוצמה להדרה חברתית. המאמר הראשון בשער זה הוא מאמרם של יאיר רונן ומשה קליין, "הדרת ה'אחר' או התרת הספק לטובתו?", שניתן לקרוא אותו כמאמר מבוא לספר כולו. כאן התזה המרכזית היא שאנו, היינו כל מי ששותף לשיח הישראלי, בין שהוא ציבורי או מקצועי )בתחומי המשפט ומדעי החברה(, מועדים להיקלע למהלך מחשבתי שראשיתו באי–שקילת הנרטיב של המודר, המשכו בשלילת האפשרות של האחר ליהנות מספק וסופו בגלישה לוודאות סובייקטיבית של ה"שופטים" באשר לאשם, לפגם או ללקות של האחר המתחזים לאמת אובייקטיבית. לתפיסת המחברים, מהלך כזה עלול לגרום לנו להחליק במדרון חלקלק ותלול.

מאמרם של רן רביב ועופר סיטבון, "הדרה חברתית — בין שיח כלכלי לשיח משפטי", מנתח את היבט ההדרה באמצעות שיח כלכלי, בוחן את הזיקות המורכבות שבין השיח הכלכלי לשיח המשפטי, ומראה איך זיקות מורכבות אלו משפיעות על תהליכי הדרה ועל מעמד זכויות אדם בשיח הישראלי. המאמר מדגים את השפעתה של ההגמוניה של השיח הכלכלי השולט על המערכת ואת הקשיים האינהרנטיים שבפניהם מוצאות את עצמן אוכלוסיות מודרות המבקשות לממש את זכויותיהן בבית המשפט.

בפרק השלישי נידון היבט של השיח בהקשר הטיפולי — כֶּשל של שיח שנגרם לא מתוך נקיטת עמדה מודעת אלא מתוך אי–ידיעה: מאמרן של יעל פרץ וורד סלונים–נבו, "אנטומיה של כישלון: על קשיים בשיח שבין העובד הסוציאלי לאמהות שילדיהן הורחקו מהבית בצו בית משפט", מציג ומנתח מחקר איכותני שבמרכזו שיחות עם נשים. מדובר בנשים שפנו לבית המשפט ושבית המשפט ראה בהן אמהות מזניחות או מתעללות. המאמר עוסק באנטומיה של הכישלון הרובץ לפתחן של שיחות כאלה במערכת הרווחה, ובניסיון להצביע על אחת הסיבות המרכזיות לקושי שיש לעובדים הסוציאליים ליצור "ברית של היעזרות" עם פונים ממשפחות רב–בעייתיות בכלל ועם הורים, ובייחוד אמהות, שילדיהם הורחקו מהבית בצו בית משפט בגין הזנחה או התעללות בפרט. בניגוד לתפיסה המתארת את המפגש בין העובד הסוציאלי לפונה ממשפחות רב–בעייתיות כ"קואליציה של ייאוש", פרק זה מתמקד בקשיים העלולים להכשיל את המפגש בין הפונים לעזרה ובין העובדים הסוציאליים, קשיים שמקורם במודלים הפרשניים השונים שכל אחד מהם מביא למפגש.

שער שני: מעגל החיים
בשער זה נדונה הדרה שמקורה המובהק הוא בהגדרתם של אחרים שמקור התיוג שלהם הוא בהשתייכותם לקבוצות גיל — ילדות, נעורים, זקנה — שאין להם, או כמעט אין להם, קול אוטונומי בגרעין המרכזי של החברה, ומתוך כך הם נדחקים לשוליים ומוצאים את עצמם מודרים מהמרכז.

בשער זה כללנו ארבעה מאמרים, ששניים מהם עוסקים בהדרת הילדים, אחד בהדרת בני נוער, והרביעי — בהדרתם של זקנים. ראשון בשער זה הוא מאמרו של ישראל צבי גילת, "האומנם שיקולי 'טובת הילד' בחקיקה ובפסיקה הישראלית מונעים את תופעת ההדרה החברתית?". המאמר מנתח את מפת התנועה של היחסים בין הורים לילדים במשפט הישראלי על שני צירים שלפעמים חותכים זה את זה, לפעמים משיקים זה לזה, ולפעמים אף מקבילים זה לזה: הציר האחד הוא הילד כלשעצמו, זכויותיו ואחריותו. הציר האחר הוא המאבק המתנהל בין שני ההורים על ילדיהם. רק ניתוח והבנה של היחסים בין שני הצירים מאפשר הבנה של ממש לדרך שבה שיח "טובת הילד" במשפט הישראלי מתמודד עם ההדרה החברתית של ילדים בישראל.

ניתוח תקופת הילדות בחיים ממשיך בפרק של יאיר רונן, "על סבל וקולותיהם של ילדים ממשיים במשפט הישראלי". נקודת המוצא של המאמר היא דיון במושג הסבל, והסוגיה המרכזית הנדונה בו היא שאלת ההיענות לסבלו של הילד בסדר היום הציבורי, או בנוסח אחר, אם המשפט והמדיניות החברתית בישראל נענים לסבלו של הילד ואיך התשובות לשאלות האלה נוגעות להדרתם של ילדים ושל בני משפחותיהם מהשיח הציבורי והמשפטי.

מעגל החיים הבא שהספר עוסק בו באופן ספציפי הוא הנעורים, על היבטי ההדרה והפרת זכויות האדם של גילאי שנות–העֶשרה. מאמרו של אבי גולדפרב, "הדרת בני נוער על ידי תיוגם: הטענה על חולי נפשי כתהליך של הבניה עצמית המאפשר הכלה בעולם המבוגרים", פותח בדיון מעמיק בתזה שיסודה בטענה ביקורתית על השיח האופייני בזרם המרכזי בחברה כשהיא עוסקת בנוער. המחבר מתאר את הקשר בין מאפייני החברה הפוסט– מודרנית ובין התיוג המודבק לצעירים החיים בה והתפתחותם של תסמינים ובעיות רגשיות הקשורות לניכור מהעצמי. תהליך ההתבגרות מצריך סביבה תומכת ב"שלב המורטוריום" הדרוש להבניית זהותו העצמית של המתבגר. אולם הסביבה התרבותית–חברתית של תקופתנו מאופיינת בטשטוש זהויות וגבולות ובתחושת חרדה קיומית. בסביבה זו מקובל להשליך את הבעיות של גרעין החברה על השונה, הנתפס כזר או כאחר, להדירו מהמרכז הדומיננטי ולנשלו מאנושיותו. הצעירים הגדלים בסביבה זו אכן חווים תחושות ניכור, זרות וריחוק מעצמיותם.

המאמר הרביעי בשער זה עוסק במעגל החיים האחרון, גיל הזקנה: מאמרו של ישראל דורון, "'הבלתי נראים': זקנים בצל אפוטרופסות משפטית", מציג ומנתח ממצאים של מחקר אמפירי על מינוים של אפוטרופוסים לזקנים בישראל. לכאורה ההליך המשפטי של מינוי אפוטרופוס על אדם בגיר מתיימר להגן על זכויות האדם של מי שאינם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם לשמירה על זכויותיהם. ברם, כפי שעולה מניתוח הממצאים המוצגים בפרק זה, בפועַל ההליך מנוצל בדרך שיש בה משום הדרה דה–פקטו של הזקנים בישראל, המוציאה אותם אל מחוץ למעגל החברה ה"צעירה" וה"נורמלית" והוא מחזק תפיסות גילניות (agism) של הזקנים במעמד של קבוצת מוחלשת באוכלוסייה.

שער שלישי: נשים
שער מיוחד בחרנו לייחד לשני מאמרים שעיקרם בסבל שנגרם לנשים מפאת היותן נשים, בשני הקטבים של קשת ההגשמה (או האי–הגשמה) האישית של האישה: מצד אחד, מאמר על המחיר שמשלמות בחברה הפטריארכלית הדרוזית נשים שהעזו לצאת ללימודים באוניברסיטאות; במאמר שאחריו מתואר גורלן של נשים המובאות לארץ לעסוק בתעשיית המין ואת גישת המדינה והחברה בהתנערותן מאחריות חוקית ומוסרית כלפיהן.

הפרק הראשון בחלק זה, מאמרה של נעמי וינר–לוי, "'להיות האדם השונה': מעגלי הדרתן של נשים דרוזיות נחשוניות", מתמקד בחוויה האישית של נשים דרוזיות שבחרו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה, מהלך שכל דרכו כרוכה בחוויות של הדרה ושל השתקה מצד החברה הדרוזית עצמה. על רקע הדרתן הבסיסית של נשים החיות בחברה מסורתית–פטריארכלית מצטיירת תמונה של הדרה חמורה פי כמה של נשים הפונות ללימודים באוניברסיטה, שכמה מהן, וגם משפחותיהן, אף הוחרמו על ידי אנשי הדת משום היותן פורצות דרך. לבסוף, עם שובן לכפריהן כאקדמאיות, הן מתארות הרגשה של שוליות תרבותית, ובמקרים אחדים אף נוצרת מציאות חברתית של מעקב ושל גינוי לא רק מצדם של הגברים בקהילה, אלא אף מצד נשים אחרות בעדה.

מאמרם של יניב בן הרוש, ג'ולי צוויקל ויאיר רונן, "על הסחר בנשים צעירות, על הדרתן ועל היעדרו של דיון בשאלת הרצון החופשי", מתמקד בנערות ובנשים צעירות הנסחרות למטרות מין. המחברים דנים בשאלת הרצון החופשי להיסחר למטרות זנות ומערערים על הטענה שראוי לתת לגיטימציה לסחר בין–לאומי בבני אדם רק מכוח הסכמתם הפורמלית של מי שנסחרים כך. הנקודה העיקרית שהמאמר מעלה היא משמעותו של גילן הצעיר של הנשים, והמחברים מערערים על תפיסות רווחות באמנות בין–לאומיות העוסקות בסחר בנשים, וגם בקרב חלקים ניכרים בציבור הישראלי. כמו כן הם מעלים את הטענה שהיעדרו של דיון אמִתי ברצון החופשי של נשים אלו הוא תוצר של הדרתן והדרת סבלן אל מחוץ לקונצנזוס הישראלי.

שער רביעי: בדווים ופלסטינים
חוטים רבים נשזרים מהמאמרים המובאים בשער הרביעי והאחרון בספר זה אל השערים שקדמו לו, ובכל זאת בחרנו לסמן בסימן מובהק את יחסה של ההגמוניה הישראלית–היהודית לאגפים לא–יהודיים בתוך החברה הזאת ובשכנותה: בשער זה שלושה מאמרים, ששניים מהם עוסקים ביחסים שבין הגרעין המרכזי–היהודי של החברה ובין הבדווים, והאחד נוגע בשאלת יחסה של המורשת היהודית כלפי האחר ובהשלכות של היחס הזה על יחסנו לפלסטינים.

מאמרו של יצחק נבו, "הפוליטיקה של אי–ההכרה: כפרי הבדווים בנגב", עוסק בפרספקטיבה הרחבה של משמעות מניעת הכרה רשמית מבדווים בנגב ושל הסירוב לתביעתם לבעלות על קרקעות. המאמר מראה בתמונה כללית איך ההדרה החברתית והמשפטית של כפרים ושל קהילות בדוויים מתקיימים בבחינת צורה מוזרה והרסנית במיוחד של אפליה אתנית ותרבותית, וספציפית — את הסוג הייחודי של אפלייתם של הבדווים האלה ואת הנזק שנגרם בעקבותיה. המחבר מונה את הנזקים ואת המחירים החברתיים הנלווים להדרה הזאת במונחים של עקרונות ההכרה והזהות בתור צרכים אנושיים אוניברסליים, וכן במונחים של אפקט הדה–הומניזציה של מדיניות שמטרתה להוציא אל מחוץ לחוק צורת קיום קולקטיבית שלמה.

בכעין תמונת תקריב של היחס הבעייתי בין החברה ההגמונית הישראלית ובין החברה הבדווית מובא תיאור מקרה המדגים את התמודדתן של המערכת החוקית–משפטית ושל מערכת שירותי הרווחה עם החברה הבדווית במקרה של נערה שברחה מביתה. מאמרן של צופית גורן, חגית פרץ, ח'יר אלבז ולאה קסן, "לאן נעלמו/נאלמו הקולות: שיח זכויות אדם ופוליטיקה בטיפול סוציאלי בנערות בדוויות בסיכון", עוסק בדילמות הקשורות לשיח בין נציגי החברה הישראלית, האחראית על ההגנה על זכויות אדם מתוקף האחריות לשירותי הרווחה המוענקים לבדווים — בין מרצונם או על פי חוק. תיאור המקרה חושף את השיח המתהווה בין הגורמים המעורבים במקרה כזה, שעניינו בשאלות של חלוקת האחריות בין החברה המרכזית ובין קהילת המיעוט האתני במקרה של שאלה בוערת של זכויות אדם. טענת המחברים היא שבשביל להצליח לספק הגנה מהותית ומשמעותית במקרים דוגמת המקרה המתואר, מוטל על כל הגורמים המעורבים להגביר את מודעותם לדילמות האלה ולאפשר לגורמים המטפלים "ללכת בין הטיפות", במקום שבו בכל דרך אחרת תירמוס המטרה שבשבילה הם פועלים בסופו של דבר.

המאמר האחרון בספר נוגע בעינינו יותר מכל בבעייתיות יחסה של החברה הישראלית לפלסטינים. אריק אשרמן, במאמרו "על זכויות האדם של ה'אחר' ביהדות: ההקשר הישראלי", משמיע קול אחד משלל הקולות הנשמעים )או אינם נשמעים( בהקשר הזה, ומנסה לתרום בדרכו להפחתת העימות וליצירת אפשרות להכללה שלמה יותר של האחר הפלסטיני בתודעה היהודית. המחבר מציע דרך להבין את מקורות היהדות ואת המחלוקות הפנימיות המתועדות בהם בדרך שיש בה כדי לבטל את רוב האפליות כלפי בני קבוצות המוגדרים "אחרים", ואולי אפילו את כולן. עם זאת, בין שמדובר במקורות היהדות ובין שמדובר במקורות אחרים, הפתרון הטוב ביותר, לפי הצעת הכותב, הוא לא להגדיר מלכתחילה את הקבוצות הללו כאחרים אלא כרעֵינו, בעקבות הפסוק המכונן של תפיסת היהדות את היחס שבין אדם לחברו, "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, 18).

התמונה הכללית העולה מפסיפס התמונות הנחשף בפרקי הספר היא של פער — במקרים אחדים אף תהום של ממש — בין הרטוריקה של זכויות האדם ברמת השיח העיוני, השיפוטי, המקצועי או הציבורי ובין מציאות ההדרה שממנה סובלות אוכלוסיות מודרות ומוחלשות בישראל. אנו תקווה שהספר יפתח בפני הקוראים חלון להיכרות מעמיקה יותר ולהבנה טובה יותר של הזיקה ההדדית שבין המחויבות לזכויות אדם ובין הצורך להילחם בשלל תופעות ההדרה החברתית; בפרספקטיבה רחבה יותר אנו מקווים שהספר יתרום להגברת המודעות לצורך באכיפה ולטיפוח זכויות האדם בישראל מתוך מחויבות למנוע את ההדרה החברתית בישראל כפי שהיא מתוארת בדפים אלה.

ישראל (איסי) דורון, ורד סלונים–נבו, יאיר רונן
סתיו תשס"ז